מושב יעד

ליישוב הקבע - ברוורס
שמואל (על האיש והמורשת בקרוב), בעלה הגאה של רותי (אחות המושב מהסיפור על יואב), בעלת הפיאט הכחולה, הודיע קבל עם ועדה, שלא משנה העובדה שהמהלך ניתקע ברוורס!

הוא ליישוב הקבע עולה עם פיאט 600! (היתה מכונית כזאת - מין קטנוע עם פח מסביב)

וכך, התכנסנו לנו ברחבת החניה הקטנה ביישוב הזמני: שמואל, איזי, צביקה, נחמיה, רותי, ג'ינג'ית ועבדכם הנאמן, אני, גילי. נכנסנו כולנו לפיאט (איך מכניסים 7 פילים לפיאט 600? הסברים באחד הפרסומים העתידיים) וברוורס זהיר יצאנו לדרך.
היציאה מהחניה... טיבעי! תמיד יוצאים ברוורס.
הירידה לכביש הראשי... לא נוראה. אחרי זיגזוג קל תפס שמואל את העקרון.
עליה על הכביש הראשי...! כאן החלו העיניינים.
צביקה מסתיר את המראה.
גילי שידו הימנית מתדלדלת מחוץ לחלון יחד עם אוזנו, מסתיר את המראה הימנית.
רותי שיושבת על בירכו של שמואל ושערה מתבדר בנחירו, גורמת לו להתעטש ולרסס את החלון הקידמי.
בסופו של דבר, נחמיה שפרצופו מודבק לחלון האחורי מזרים מידע רלואנטי בדבר זרם התנועה על הכביש הראשי, שאגב, באותם ימים היה צדדי למדי, ורכב עבר בממוצע, אחת ל- 20'19 דקות.
יצאנו לדרך!
העיקול הראשון פגש אותנו לאחר כ- 50 מטר, ובזעקות אימה חצינו את ה-"אין קו לבן" ועברנו לצידו השני של הכביש. יש אומרים, והדעות כאן חלוקות, שהגלגל הימני אחורי ירד לבנקט.
לא אכנס לדקויות מסוג זה.
המסע נמשך עוד 49 מטר עד הגעתנו לצומת יבור, שהיה אז שונה לחלוטין מזה המוכר לנו כיום.
הכביש נמשך ישר מכיוון יסעור למשגב, בניגוד לאופן בו הוא מעוצב כיום (2008), הראשי מיסעור לכיוון כבול.
אבל שוב אני נסחף לדקויות. העיקר - בצרחת צמיגים עלינו על תחנת האוטובוס, נעצרנו. שתקנו. ניסינו לנשום והצלחנו.
ואז שמואל, מכניס לראשון והתחלנו את מסענו לעבר יישוב הקבע.
8 ק"מ מתחנת האוטובוס.
הגענו.

משך השנים שמעתי גרסאות רבות על הנסיעה הזו, והחלטתי לשים קץ לאי הדיוקים.
אני נשבע שזו הגירסא המדוייקת היחידה!