באחד מלילות החורף בשנת 75 העיר אותי חבר יעד (החמוש) שהיה באותה עת בשמירה על מחנה הקרוואנים בשעות הקטנות של הלילה. היה נדמה לו שראה מישהו משפר עמדה ליד הגדר. לקחתי את הקלשניקוב שלי, העזר כנגדי לקחה את הקרבין (רובה חצי אוטומטי נחמד שחולק בזמנו בסיטונות לתושבי יעד). יצאתי והדלת נטרקה (לפחות כך האמנתי) אחרי.
לאחר כמה דקות עם השומר, לא ראינו כלום, ואז נשמע קול, שכל מי ששירת ביחידה קרבית לא יכול לטעות בו: קול של מחסנית נחבטת בסלע. כיוונו את הנשקים לאיזור ממנו הגיע הרעש, וקראתי “צא בידיים מורמות!” — כלום לא קורה. בשלב זה דרכתי את הנשק מתוך כוונה ברורה לירות לכיוון, ואז נשמע קול עברי צלול (מכיוון אחר לגמרי) - אל תירה!. כיוונו נשקים לאיזור ממנו יצא הקול, וצעקנו “צא בידיים מורמות!” ובין הסלעים התרומם חייל נבוך. עם ידיים מורמות הוא הגיע לגדר, הראה לנו דיסקית (זה מה שהיה לו) ונראה שהאירוע נגמר. הוא אמר שהם מסיירת גולני, ונשלחו כתרגיל לתצפת על מחנה הקרוואנים.
נשמתי לרווחה וחזרתי לקרוואנן. שכחתי שזוגתי נמצאת שם עם נשק, ושהיא שמעה את הצעקות מבחוץ. הדלת היתה נעולה, אך לא טרוקה, וכך נכנסתי הביתה ישר אל לוע הקרבין… היא היתה קצת בשוק ולא ירתה, וכך נשאר מי שיספר את הסיפור.
ולמה עלה כל הנושא בזכרוני פתאום? כי קיבלתי לפני כמה דקות שיחה מסיירת גולני… הם רוצים לעשות (שוב) תרגיל על יעד. והפעם בתוך הישוב, ב- 23.7 בלילה. הודעה מסודרת תצא יום לפני התרגיל.
